צביקה אחי,
אני עדיין מנסה לסדר בראש את הימים האחרונים והשעות האחרונות.
מאז גויסתי בצו 8 למילואים בפלוגה שלי בגולני, לפני שבוע וחצי, הזמן נראה לי כמו רצף אחד ארוך של אירועים. יום מתחבר ליום ושעה לשעה.
בתוך כל הרצף הזה של הגיוס, האימונים, ההכנות, הפקודות והיציאה לקרב, הצלחתי לפגוע אותך פעמיים בודדות לשיחה חטופה, כאפה, חיבוק ואז ריצה להמשך העבודה.
היית שמח, במצב רוח מצוין. אמרת לי שיש לך מזל. שתוכל לעבוד צמוד לרועי ולעשות דברים מעניינים.
בשיחה האחרונה שלנו, בסוף השבוע שעבר, בקדמית של גולני אמרת לי: "מה אתה דואג אחי, זה לא יקרה..."
ואז הגיע לילה נורא ואחריו יום נורא.
האוזן שלי צמודה לקשר, העיניים מנסות לראות והראש להבין מה קורה?
ערפל קרב סמיך.
אני בטרמי נואה נגמ"ש של 13 נעצר, מחלץ בנסיעה מהירה לאחור, מתהפך לתעלה, קופצים ממנו אנשים והוא בוער.
אחר כך שומע בקשר, המח"ט חטף נ"ט, 51 נתקלו, 13 נלחמים, הגדס"ר נתקל, אגוז עובדים קשה.
ידיעה נודפת ידיעה.
החוד של הגדס"ר חטף חזק.
אני מתחיל לדאוג קצת אבל העבודה לוחצת. הראש לא פנוי לחבר את הדברים. אולי לא רוצה לחבר.
שומע שהמג"ד והסמג"ד שלך "מחוץ למשחק" ומפחד לברר מה שלומך והאם אתה בסדר.
ואז בערב זה מכה בי: צביקה נהרג.
אני זוכר שהכרנו בפעם הראשונה. "החבר של עדי". נערבחור שמח, רציני, קצת ציני לפעמים ועדי מאוהבת...
ואז גיוס.
כמובן לגולני. אגוז – פלס"ר – אגוז – פלס"ר... בסוף הוחלט – לפלס"ר.
הכל היה קטן עליך: המסלול, קורס קצינים, המלט"ק.
עברתם לגור קרוב אלינו – על הגלבוע במירב.
פרחת. סיפרת כמה אתה אוהב את הקיבוץ ושמצאת את המקום שלך. הילדים החמודים אלקנה ונדב נתלים עליך ותולים עיניים מעריצות ואתה אוהב וקשוב ושמח ורציני ומצחיק ובטוח כל כך.
אני באמצע העבודה על תכנון הבית החדש שלכם. היו חשובים לך כל הפרטים הקטנים אבל אמרת לי תמיד: "מה אנחנו מתווכחים, בסוף הרי עדי תהיה פה כדי להחליט..." ועדי נשארה בסוף כדי להחליט.
צביקה, היה קשה לעמוד לידך. בצירת.
כל דבר עשית הכי טוב. כמעט לא אנושי. מצד אחד גיס צעיר, ומצד שני מפקד בוגר ומדהים.
אני רוצה לספר לך שהחטיבה ממשיכה לעבוד בכל הכח ולהשלים את המשימה שלה בהרבה מסירות, נחישות, עקשנות וקור רוח.
כי זה מה שלימדו אותנו בגולני והכניסו לוורידים: לא חוזרים לפני שהמשימה הושלמה!
אני רוצה להגיד למנהיגים שלנו: אל תפחדו! אנחנו חזקים! העם חזק! תושבי הדרום שפגשנו בימים האחרונים, שפינקו ודאגו לנו והרעיפו אהבה רוצים שנשלים את המשימה. הם נוצים חיים נורמליים בלי טילים ומנהרות.
חיילי המילואים שנתלשו ממסגרת היום־יום שלהם חזקים ורוצים לעשות את העבודה.
לוחמי גולני, אחים, עומדים איתן ונלחמים כדי להשיג את השקט המיוחל.
לא חוזרים לפני שהמשימה הושלמה!
צביקה, אחי, תנוח בשלום.
אני מבטיח לשמור על עדי, על אלקנה ונדב ולנסות למלא במעט את החלל הענקי שהשארת.
אוהב ומצדיע בלב קרוע,
שגיא